הסוד מאחורי יצירות שנמכרות במיליונים

כולנו מכירים את הרגע הזה: אנחנו עומדים במוזיאון או גוללים בפיד, רואים יצירה שנראית כמו כמה קווים אקראיים, ומגלים שהיא נמכרה במחיר של דירת יוקרה בתל אביב. האינסטינקט הראשוני (שיש לו מקום של כבוד ואין להתעלם ממנו) הוא לזלזל, "ה

ילד שלי מצייר ככה". אבל כדי להבין את הכלכלה המשוגעת הזו, אנחנו צריכים להסתכל רגע למקום לא צפוי: עולם הפוקימון.

הסוד של פיקאצ'ו:

קלפי פוקימון נמכרים היום בטווח מחירים הזוי - החל משקלים בודדים בקיוסק ועד מיליוני דולרים לקלף נדיר במכירה פומבית. למה הפער הזה קיים? כי יש שני סוגים של קונים:

1. המעריצים: אנשים שגדלו על הסדרה. הם קונים קלף כי הם אוהבים את הדמות, את הציור, את הנוסטלגיה. הערך עבורם הוא רגשי לחלוטין.

2. המשקיעים: אנשים שרואים בקלף נכס פיננסי. הם אולי לא ראו פרק אחד של פוקימון, ואין להם שום רגש לפיקאצ'ו. הריגוש שלהם מגיע ממקום אחד בלבד: הנדירות והביקוש. מבחינתם, זה לא קלף משחק, זו מניה.

הדבר המעניין הוא שדווקא המשקיעים הם אלה שדוחפים את מחירי השוק למעלה.

איך זה קשור לאומנות?

החלוקה הזו היא בדיוק מה שקורה בשוק האומנות העולמי. גם כאן, הקהל מתחלק לשניים:

• חובבי האומנות: אנשים שמחפשים יצירה שתיגע בהם, שתגרום להם להרגיש, שרואים בה את הכישרון, הטכניקה והשעות שהאמן השקיע.

• ציידי הנכסים: משקיעים שמחפשים ערך. עבורם, היצירה יכולה להיות שרבוט על דף או בננה מודבקת לקיר. כל עוד זה נדיר, מבוקש וחתום על ידי "מותג" חזק - זה מעולה. האסתטיקה משנית לתשואה הפוטנציאלית.

גם כאן, דוקא אלו שרואים באמנות נכס ותו לא, הם אלה שמגלגלים מכירות של יצירות במיליונים. זו הסיבה שאנחנו רואים "שרבוטים" במחירים מופקעים. הם אולי לא מייצגים "אומנות טובה" במובן הקלאסי של המילה, אבל לעיתים הם בהחלט מייצגים "נכס טוב".

אז מה השאיפה שלנו?

דרך המלך נמצאת באמצע. המצב האידיאלי הוא שהיצירות שברשותנו יענו על שתי ההגדרות: גם אומנות טובה שמרגשת ומציגה כישרון, וגם נכס טוב שיש לו פוטנציאל ערך אמיתי.

ועכשיו נשארנו עם שאלת המיליון דולר (תרתי משמע): איך מזהים יצירות כאלה?